אגרת הטלוויזיה היא אולי המס אשר מעורר את הזעם הרב ביותר בציבור. מצד אחד, האגרה אינה פרוגרסיבית. ככזו, האגרה פוגעת בעיקר בשכבות המוחלשות. מצד שני, כלל לא ברור בשל מה נדרשים אזרחי המדינה לשלם אגרה זו, ומצד שלישי, דרכי הגבייה של האגרה על ידי רשויות האכיפה והגבייה הן מהאגרסיביות ביותר הקיימות במדינה. עם הקמתה של הממשלה החדשה ניצתת תקווה חדשה בלב שממשלה זו היא הממשלה אשר תביא לביטול האגרה המיושנת.
מיתוסים ומציאות בנושאי אגרת הטלויזיה והרדיו
- מיתוס: האגרה משמשת כדי לעודד הפקות מקור בארץ – רשות הטלויזיה נדרשת להשקיע 36% מכלל הכנסותיה, כ-60 מיליון שקלים, ברכישת תכני מקור. כצעד ראשון אושר לרשות על ידי הממשלה להקטין את סכום ההשקעה ל-15% (כ-71 מיליון ₪) ובפועל השקיעה הרשות בשנת 2012 רק כ- 13 מיליון ₪ בתכני מקור.
למעלה מ- 60 מיליון ₪, מהצד השני, דווקא כן נגבו מהציבור, כדי לממן את עמלות עורכי הדין אשר עסקו בגבייה וטיפול בתיקי החייבים. - מיתוס: האגרה משמשת כדי להשאיר את הרשות שידור עצמאית, חופשית מלחצים פוליטיים – למרות שזו הייתה הכוונה, למעשה רשות השידור נתונה לפיקוח משרדי ממשלה. לדוגמה, הועד המנהל האחראי על קביעת התכנים המוקרנים, מאושר על ידי הממשלה. בפועל רשות הטלוויזיה והרדיו משמשת יותר כשופר של הממשלה מאשר כגוף עיתונאי עצמאי. דוגמה טובה לכך היא פרשיית קרן נויבך שהופעלו עלייה לחצים ואילוצים רבים "לאזן" את התכנים המושמעים בתוכנותיה.
- מיתוס: האגרה משמשת כדי להפיק טלויזיה איכותית – כל מי שצפה בעשור שניים האחרונים בשידורי הערוץ הראשון יודע עד כמה אבסורדי המיתוס הזה. זה לא רק עניין של אחוזי צפייה מדשדשים, אלא גם חוסר מקצועיות בולט בתכנים המוקרנים. לרשות הטלויזיה מעל 500 מיליון ₪ למימון השידורים, אולם מרבית הסכום הולך לתשלומי שכר למרות האבטלה הסמויה הרבה.
- מיתוס: רק מי שיכול לקלוט את שידורי הערוץ הראשון נדרש נשלם – מאז שנת 2011 והמעבר לשיטת שידור דיגיטאלית, מרבית מסכי הטלויזיה אינם יכולים לקלוט ולשדר את שידורי הטלויזיה של הערוץ הראשון. רק מי שבידו ממיר של חברת הכבלים או הלווין, או ממיר עידן+ יכול לקלוט את השידורים. אמנם על פי חוק אין חובת תשלום אם אין יכולת קליטת השידורים, אולם בפועל הרשות ממשיכה לגבות באופן אגרסיבי גם ממי שבידו מסך שאינו משמש לצפייה בערוץ הראשון כלל.
הצד השני של המטבע – שיטות האכיפה והגבייה של רשות השידור
בניגוד מוחלט לתמורה שאיננה ניתנת לתושבי המדינה, דווקא מנגנון האכיפה והגבייה של הרשות משומן היטב. כל כך משומן, עד שהוא נחשד בחוסר חוקיות. כל מי שרוכש מסך מדווח לרשות השידור, זאת בהתאם לחוק. עושה רושם כי הרשות מקבלת נתונים שונים ממשרד הפנים (למשל הודעות על נישואים, או שינוי דירה למי שמלאו לו 18 לאחרונה) כדי לשכלל את מאגר ה"חייבים" בתשלום, וזאת בניגוד לחוק שאוסר על מעבר מידע בין המשרדים השונים.
מצד שני אגרת טלוויזיה מחייבת את הלקוחות לשלם, גם אם לא קיבלו דרישה, בניגוד לכל גביה אחרת בארץ. במידה והתשלום לא מגיע, הטיפול עובר למשרדי עורכי דין המטפלים בנושא באגרסיביות תוך גביית עמלות טיפול וקנסות מופרזים. הקנסות הנגבים בעיקר אינם עומדים בקנה אחד להיטלי הקנסות בשום תחום אחר.
לעתים גם כאשר מתקבלת הודעה, למשל על השלכת מכשיר ישן – קיימת התעלמות מההודעה תוך הנחה כי, בניגוד לרוח החוק, הצופים חייבים עד שלא הוכחה חפותם.
ובתווך – איכות השירות
אין תמורה מחד, יש גבייה מופרזת מאידך ובתווך יושב לו השירות של רשות השידור. שם עובדים רק שלושה ימים בשבוע, 5 שעות בכל יום. שם מחכים שעות בתור למענה אנושי וגם לאחר קבלת המענה התשובה שבדך כלל מתקבלת היא "אין מה לעשות – פשוט תשלם את האגרה".
העתיד נראה חופשי מתמיד
בשנים האחרונות הזעם הציבורי עלה וגדש את הרשתות החברתיות. סיפורים מסמרי שיער על פעילות גבייה אגרסיביות בעקבות דרישת תשלום בלתי מוצדקת ממלאים את הרשת וצוברים אלפי ועשרות אלפי תגובות. במקביל לזעם הציבור גם נבחרי העם החלו להתעורר ואף הוגשו הצעות חוק לתיקון המצב, למשל הצעתו של אחמד טיבי לביטול אגרת הטלוויזיה.
במקביל, גם בית המשפט החל לתמוך בטענות הממאנים לשלם בטענה כי המסכים שברשותם אינם יכולים או משמשים לצפייה בשידורי הערוץ הראשון. בפסק דין בתביעת "קולנוע חדש" נקבע כי רשת החנויות אינה נדרשת לשלם את אגרת הטלוויזיה החל מהמעבר לשידורים דיגיטאליים.
עם פרוץ הממשלה החדשה ולאור ההתפתחויות קיימת תקווה מחודשת כי אגרה מיותרת זו תבוטל, ולציבור תהיה סיבה אחת פחות לזעום.