המאמר נכתב ע"י כבוד הרב חגי לונדין
במאה האחרונה החלו להישמע בתרבות המערבית קולות המדברים אודות 'זכויותיהם של בעלי החיים'. בביטויים כדוגמת 'בשר הוא רצח', 'תנו לחַיות לחיות' וכדומה – מבטאים רבים את סלידתם מהרג בעלי חיים ותובעים בשם הצדק והמוסר להפסיק לאלתר את אכילת בשרם. ראוי לציין כי תביעה זו איננה חדשה, וכבר נשמעה בעבר על ידי הוגים שונים במהלך ההיסטוריה: הפילוסופים היוונים פיתגורס ופלוטארכוס לדוגמא, קראו ליחס של עדינות כלפי בעלי החיים מתוך אמונה שנשמות מתגלגלות ביניהם לבין בני האדם. אף הוגים מודרניים כדוגמת הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר הכותב כי "המוסר האמיתי זועק חמס על הטענה שיצורים שאין להם הגיון (בעלי חיים) הם חפצים ולכן יש להתייחס אליהם כלא יותר מאמצעים" – דרשו כי לבעלי החיים יוענק יחס דומה לשל בני האדם. עם זאת, בניגוד לעבר בו דעות מעין אלו נתפסו כחריגות, הרי בימינו הופכות הן ליותר ויותר פופולאריות – מה שדורש התייחסות תורנית מקיפה ושיטתית כלפיהן.
לפני כמאה שנה כתב הראי"ה קוק מאמר בשם 'אפיקים בנגב'. המאמר, שהודפס לראשונה בכתב העת 'הפלס', נערך ששים שנה לאחר מכן על ידי תלמידו הרב דוד חי הכהן ('הנזיר'), והפך לחיבור הידוע כיום בשם "חזון הצמחונות והשלום". בחיבור זה פורס הרב קוק, כדרכו, משנה מקורית ומופלאה המתמצתת את יחסה של היהדות כלפי נושא 'זכויותיהם של בעלי החיים' ככלל ו'צמחונות' בפרט.
ראשית, קובע הרב קוק כי "חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו". דהיינו, נקודת המוצא היא כי אכן ישנו עוול בכך שהאנושות נוטלת את חייהם של יצורים אחרים למען צרכיה. הרב קוק מציין לדוגמא כי הניסוח בו נוקטת התורה בבואה לדבר אודות אכילת בשר הוא: "ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב, כ). כלומר, ראשית הכתוב חוזר כמה וכמה פעמים על הביטוי 'תאוה' בהטיות שונות (אין בתורה ביטויים מקבילים לכך ביחס לרצונות אחרים של האדם כדוגמת: 'ואמרת אזרע שדה, כי תאוה בנפשך לזרוע שדה') – ניסוח זה מעיד כי מלכתחילה קיימת חוסר-נחת תורנית מכל הסיטואציה. שנית, אף חז"ל (בבא מציעא פה, ב) מלמדים אותנו שרבי יהודה הנשיא נענש בייסורים "מפני שאמר לעגלא המוכל לבי טבחא דערק תותי כנפיה: 'זיל לכך נוצרת' (מפני שאמר לעגל שהובל לבית השחיטה שברח והסתתר תחת בגדו: לך! כי לכך נוצרת)". יתרה מכך, הגמרא (סנהדרין נט, ב) מלמדת אותנו כי "אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה… וכשבאו בני נח התיר להם". היינו, תחושת אי-הנוחות מאכילת בשרם של בעלי החיים נכפלת כאשר אנו מבחינים כי האדם הראשון התנזר מכך. יש להבין כי מעמדו המוסרי של 'האדם הראשון' לפני 'חטאו' הינו ביטוי לטבעה המקורי של האנושות, טבע אליו שואפים אנו לשוב. הביטוי 'בני נח' לעומת זאת, מציין את מעמדה המוסרי של האנושות לאחר 'החטא'. אם כן, באומרנו כי האדם הראשון נאסר באכילת בשר כוונתנו לומר כי ההתנזרות מבשרם של בעלי חיים הינה מדרגה מוסרית שכבר הושגה בעבר על ידי האדם (ולו מבחינה פוטנציאלית מצד נשמתו) ולפיכך זוהי המדרגה הטבעית והראויה לו.
מכל האמור לעיל יוצא, כי מבחינה עקרונית אכן צודקים תובעי 'זכויות בעלי החיים' בטענותיהם. כיצד אם כן התירה תורת ישראל את הבשר באכילה? על כך נדבר בפעם הבאה בעז"ה.